יחידת־הוראה

  • 1
    נושאים - יחידות־הוראה
    1

     

    מ ש פ ח ה

    עם סיומה של מלחמת העולם השנייה היו שרידי יהדות אירופה, מורכבים ברב המקרים מיחידים בלבד או מתאי משפחה ו/או שייכות מצומצמים. רוב בני המשפחה נרצחו ואיתם אבדה קבוצת השייכות הבסיסית והמולדת, היא המשפחה.

    גורלה של המשפחה היהודית בשואה היה נורא ואיום. פירוק המשפחה החל מראשית הכיבוש הגרמני ועד סוף המלחמה.

    המשפחה היהודית בתוך קהילות אירופה עתיקות היומין הייתה למעשה מוסד חברתי. המושג קהילה יהודית שהיה הבסיס לקיום היהודי באירופה נתמך ועמד על המשפחה. עבור היחיד ועבור הקהילה טופחה מעמדה של המשפחה והקהילה התקינה תקנות ברורות למוסד זה. תפקוד המשפחה, ההישארות ביחד, דאגה לפרנסה ולכלכלה והדאגה לחינוך היו מהחובות המוצהרות של חברי הקהילה. הדאגה לרווחת הילד ולחינוך הם מסמליה של המשפחה היהודית שחיה כמיעוט דתי באירופה וככזה שמרה על מבנה המשפחה, על ההמשכיות במובן המסורתי והדתי תוך מיקוד בילדים.

    רב המשפחות היהודיות היו שותפות, באופן טבעי, לנורמות חברתיות הנובעות מסדרי עולם. הורים באופן טבעי מגוננים ומגדלים אותם. במסגרת דאגה לרווחתם הם מספקים להם מזון, השכלה ומענה לצרכים רגשיים המתאימים לגילם. במסגרת זו גם קיימת דאגה לאנשים זקנים, לבריאות, למזון ולעזרה. זוהי אמנה בלתי כתובה שמרביתם של האנשים היו מחויבים לה אז בדומה לנו היום.

    המדיניות הנאצית, מבלי שניתנה הוראה מפורשת, פגעה פגיעה ישירה וקשה במשפחה, במוסד הקהילתי שלו. סדרי עולם התהפכו, אנשים, הורים, ומנהיגים, לעתים בהדרגה ולעתים בן לילה הועמדו חסרי אונים מבלי יכולת לתת מענה עבור צרכים בסיסיים. הורים ראו את ילדיהם קופאים ורעבים. מתחננים למזון, כשהם אינם מסוגלים להאכיל אותם. אנשים ראו את הוריהם המבוגרים נמוגים מול עיניהם כשאלו היו הראשונים להיפגע. הדה הומניזציה, בהתאם לרוח האידאולוגית הנאצית, שמה לה כמטרה לשבור את רוח האדם, ושבירת רוח האדם הייתה שבר המשפחה. משפחה שלא יכלה לגונן ולהצטופף יחד בשעת סכנה, משפחה שלא יכלה לעזור לחבריה הצעירים והרכים או לזקנים, חוותה את הפירוק והפרידה זה מזה, ואת האבדן הנורא.

    מול מציאות מחרידה זו הייתה הפרידה המוצא היחיד עבור רבים. כשסדרי העולם השתבשו, במקום לגונן על הילדים בגופם מעטים הצליחו ושלחו את ילדיהם לזרועות זרים. לעתים אנו משתמשים במילה בחירה, אך למעשה זו הייתה פעולה, עשייה מחייבת ונואשת, אחרונה ברצף המעשים שנעשו ללא בחירה, על קו הקץ. קשה לנו כיום להבין את אותן סיטואציות. עולמנו הבנוי מסדרי עולם תקינים מזדעזע מהמחשבה שנורמות אלו יופרו. שילדים יהיו חושפים להתעללות, לרעב, לטראומות קיצוניות של רצח ואלימות. יחד עם זאת באופן טבעי אנו מזדהים עם עולמם הרגשי של היהודים אז. כהורים אנו קשובים לאותם הורים ולמעשים שעשו כדי להציל את ילדיהם. עלינו לזכור כל העת, שבזמן המלחמה הכל עמד נגד המשפחה. ושהמשפחה כאורגניזם הומוגני לא יכול היה להתקיים. ומכאן כמובן תעצומות הנפש של הורים שעשו מעשי גבורה עצומים כשהצליחו לעמוד מול ילדיהם ולעשות את המעשה ההפוך מהמצופה מהם כהורים ובכך לאפשר להם סיכוי קטן להצלה.

    שיעור זה מעמיד במרכזו את תמת המשפחה על קו הקץ. לכל אחד מסיפורי המשפחה יתלוה הסבר היסטורי קצר שייתן את המסגרת של הזמן והמקום בו נמצאה המשפחה.

     

     

     


     

  • 2
    נושאים - יחידות־הוראה
    2
  • 3
    נושאים - יחידות־הוראה
    3

    דליה קורנבליט

     

    דליה קורנבליט בזהותה הבדויה כדנוטה (דנושה) ויטולין, עם סופיה פרקובסקה שאצלה הסתתרה

    "שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת"

    דליה קורנבליט בזהותה הבדויה כדנוטה (דנושה) ויטולין, עם סופיה פרקובסקה שאצלה הסתתרה
    צ'סלב (צדוק) קורנבליט

    הפתק והמעטפה ששלחה דליה קורנבליט, בזהותה הבדויה כדנוטה (דנושה) ויטולין, אל מי שחשבה שהיא בת-דודתה ידוויגה
    הפתק והמעטפה ששלחה דליה קורנבליט, בזהותה הבדויה כדנוטה (דנושה) ויטולין, אל מי שחשבה שהיא בת-דודתה ידוויגה
    דף עד שמילאה דליה גבריאלה קורנבליט לזכר אביה, צ'סלב (צדוק) קורנבליט
    דף עד שמילאה חנה קורנבליט לזכר גיסה, צ'סלב (צדוק) קורנבליט

    דף עד שמילאה דליה גבריאלה קורנבליט לזכר אביה, צ'סלב (צדוק) קורנבליט

    "אני יושבת על כורסונת ובונה קרקס על השולחן. תני נשיקה. אני רוצה שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת".

    מילים אלו כתבה דנושה בת ה-5 בשנת 1943, במקום המסתור שלה בצד הארי של וורשה. דנושה ידעה שהיא כותבת לאשה בשם ידוויגה, שחשבה שהיא בת דודתה. למעשה היה זה שם הכיסוי האמיתי של אמה, אנה קורנבליט לבית גולדמן, שהמכתב הקצר שקבלה מבתה סיפק לה את הכוח להמשיך במאבק ההישרדות בזמן המלחמה.

    דליה גבריאלה קורנבליט נולדה בשנת 1938 בוורשה. את ילדותה בגטו אינה זוכרת, והזיכרון הראשון והיחיד שיש לה מאביה, צ'סלב (צדוק), הוא מרגע פרידתו ממנה בספטמבר 1942, מכניס אותה לשק תבן ומדריך אותה כיצד להתנהל בדממה בזמן שהותה בשק. יותר לא ראתה דליה את אביה, שנרצח באושוויץ.
    דליה הפעוטה הוסתרה, תמורת סכום כסף גבוה, בדירתה של סופיה פרקובסקה, נוצרייה רווקה שחיה בצד הארי של וורשה. המסתירה דרשה שהוריה לא ידעו את זהותה וכתובתה, ושהקשר בינם לבין בתם יתקיים רק באמצעות מתווך. שמה של דליה הוחלף לדנוטה (דנושה) ויטולין.

    שנתיים חיה דנושה במסתור, מבלה ימים ארוכים ובודדים בדירה הנעולה כשסופיה יצאה לעבוד, ולומדת ממנה על הנצרות כשהייתה בבית. במהרה שכחה דנושה את חייה הקודמים. היא ידעה שהיא גרה אצל קרובת משפחה, ושיש לה בת דודה בשם ידוויגה, ממנה הייתה מקבלת מדי פעם, באמצעות המתווך, סוכריות ובובות. המתווך העביר לאמה את המכתב, וכן תצלום של דנושה עם סופיה כדי שאמה תראה שהיא בסדר. אמה שמרה אותם על גופה במשך כל המלחמה, ואמרה שזהו הדבר היחיד שהיא מוכנה למות למענו.

    דנושה ידעה שהיא מוכרחה לשמור על דממה, אך יום אחד לא עמדה בפיתוי, ונגעה בקלידי הפסנתר שעמד בסלון. כשסופיה גילתה זאת היא כעסה מאד והכתה אותה. בדיעבד אותו אירוע הציל את חייה – בזמן ההפגזות על וורשה באוקטובר 44', כאשר הבניין החל לבעור, חילץ אותה שכן, שידע על קיומה בשל הנגינה בפסנתר, מהדירה הנעולה. יותר לא ראתה את סופיה, שנהרגה כנראה בהפצצה.

    לאחר שהות של מספר חודשים במחנה פליטים, נלקחה דנושה לבית משפחה נוצרית שהתכוונה לאמץ אותה, אולם כעבור מספר חודשים הגיעה לביתם אשה זרה, רזה מאד וחולה, שהזדהתה כאמה של דנושה ובאה לקחתה. לא בקלות הסכימה דנושה להתלוות לאמה. הן נסעו ללובלין, שם התברר שהן היחידות מכל משפחתן שנותרו בחיים, ושבו לוורשה. הזיכרון הראשון הטוב של דליה הוא מהתקופה בה שהתה בבית הבראה לילדים ניצולים חולי ריאות, אליו נשלחה דליה על-ידי הג'וינט – לראשונה הייתה בחברת ילדים, לא סבלה מרעב וטופלה היטב. ב-1948 נסעו דליה ואמה לשבדיה, ומשם עברו לארגנטינה. בגיל 20 עלתה דליה לארץ. כאן נולדו לה 3 ילדים.

    את הפתק ששלחה לאמה ואת התצלום עם סופיה שהסתירה אותה, מסרה דליה ליד ושם ביום איסוף שהתקיים בתל אביב.

    • 4
      נושאים - יחידות־הוראה
      4

      שלמה ברזניץ

       

      מדוע לא הותירו לי צילום לפני שהלכו? בחודשים הארוכים האלה חשקתי נואשות בצילום. כמה טוב היה להביט בהם בבקרים הקרים, ובדרכי לבית-הספר, ממש לפני הקטעים המסוכנים... הייתי עושה זאת כל אימת שאחוש ברע, יציקו לי הרעב או הבדידות. יכולתי לכסות תמונה זו בנשיקותיי ובדמעותיי. זה יכול היה להיות החפץ היקר מכול – החפץ היקר היחידי שברשותי.
      שלמה ברזניץ, שדות הזיכרון, ת"א: עם עובד, ספריית אופקים,
      1993, ע' 131.

       שלמה, יהודית ואמם ינקה ברזניץ לאחר המלחמה

       

      מאי 1945, סוף המלחמה.  במנזר בעיירה ז'ילינה בסלובקיה ממתין ילד יהודי בן שמונה בשם יוראי ברזניץ להוריו ינקה ויוסף שיבואו לקחתו. יוראי יודע שהוריו נשלחו לאושוויץ,  והוא חושש שלא יכיר אותם, חושש גם שהם לא יזהו  את אותו "ילד נקי ומחונך היטב" שמסרו למנזר בילד השדוף והמוזנח שהוא עתה, ויותר מכל חושש שלא ישובו לעולם.                                                                                                     שלמה (יוראי) ברזניץ נולד בברטיסלאבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת 1942 נשלח שלמה עם אמו ואחותו הגדולה יהודית למחנה בעיר ז'ילינה בצפון-מערב סלובקיה. מחנה זה, שמוקם בסמוך למסעף רכבות מרכזי, שימש כמוקד שילוחים גדול לאושוויץ. תפקידו של אביו כמהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלאבה סיפק לו חסות לתקופה מסויימת, והודות לכך הצליח למנוע את שילוחם אשתו וילדיו לאושוויץ, ולחלצם מהמחנה. בני המשפחה נדדו בין מספר מקומות.                    בשנת 1944, עם חיסול המרד הסלובקי וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים, איבדה חסינותו של האב מפני השילוחים את תוקפה. לילה לפני גירושם לאושוויץ, הכניסו ההורים את יהודית ושלמה  לבית היתומים של אחיות מנזר וינצנט הקדוש בז'ילינה, בניסיונם הנואש להציל את חייהם.                                                                    בדידות, רעב, געגועים עזים להורים, התמודדות עם התנכלויות חוזרות מצד הילדים במנזר והאימה המתמדת מפני חשיפת זהותו, היו לחם-חוקו של שלמה הקטן במנזר. במהלך שהותו במנזר נחשף זכרונו המופלא, שסייע לו לצטט בעל פה תפילות נוצריות. יכולת זו זיכתה אותו בהגנת הנזירות והבישוף המקומי, שסבר שבילד תתגשם האגדה על היתום היהודי שביום מן הימים יהיה לאפיפיור.                     אביו של שלמה נספה באושוויץ. האם ינקה שרדה וחזרה לאחר המלחמה לאסוף את ילדיה מהמנזר. הנזירות נתנו לה את יהודית, אך מיאנו בתחילה להחזיר את שלמה - "ילד הפלא" של המנזר, המיועד לשאת במשרה הרמה ביותר בכנסייה הקתולית. רק בהתערבות הרשויות הושב שלמה לאמו. בשנת 1949 עלה שלמה לארץ במסגרת עליית הנוער. גם אמו ואחותו עלו ארצה.                                                            לאחר ששרת בחיל האוויר למד פסיכולוגיה והתמקד בחקר התנהגות במצבי לחץ. פרופ' ברזניץ הוא ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, כיהן כרקטור האוניברסיטה וייסד את חברת התוכנה "קוגניפיט", העוסקת בניתוח ובשיפור היכולות הקוגניטיביות.

      דף עד שמילאה ינקה ברזניץ לזכר בעלה יוסף

      • 5
        נושאים - יחידות־הוראה
        5

        בגיל 23 הגשים יצחק טוניק חלום משפחתי ועלה לארץ ישראל. השנה הייתה 1934.

        בעיירת הולדתו סטולפצה נשארו בני משפחתו: הוריו זאב וברכה, ותשעת אחיו - ראובן, עזריאל, נחמן, נח, פסח, חווה, יעקב-שלמה, לאה ומשה

        בסטולפצה, עיירה במחוז נובוגרודק שבמזרח פולין, חיו לפני המלחמה כ-2,500 יהודיםכשליש מאוכלוסיית המקום. מיקומה של העיירה - על גדות נהר הניימן, בצומת רכבות מרכזי - הפכו את המסחר לאחד מתחומי הפרנסה העיקריים של יהודי המקום. בבעלותה של משפחת טוניק היה עסק לממכר בשר. מלחמת העולם הראשונה והשריפה הגדולה שהשתוללה בעיירה בשנת 1915 פגעו קשות במצבם הכלכלי של תושבי המקום. רבים מיהודי העיירה היגרו אל מעבר לים, ובמקביל התחזקה מאד התנועה הציונית בעיירה, ובית הספר היהודי המקומי התאחד עם רשת החינוך הציונית 'תרבות'.

        משפחת טוניק הייתה משפחה מסורתית-ציונית, והחינוך הציוני שקיבלו ילדי משפחת טוניק ניכר במכתביהם ליצחק אחיהם, בהם מובעת התפעלותם והתרגשותם מעלייתו לארץ. גם ידיעת העברית באה לידי ביטוי בחלק מהמכתבים.

        ב-27 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לסטולפצה. יומיים לאחר מכן נרצחו כמאתיים מבין 3,000 יהודי המקום. אשתו של האח הבכור משה נהרגה מפגיעת צלף בימים הראשונים לכיבוש. פסח, שידע מספר שפות, נלקח על ידי הגרמנים לעבודה כמתורגמן, ומאז לא נודעו עקבותיו.
        ביתה של משפחת טוניק נשרף ובני המשפחה עברו להתגורר במרתף הבית. המשפחה רעבה ללחם והוחלט שהאחים הצעירים - חווה בת ה-19, יעקב- שלמה בן ה-17 ולאה בת ה-14 - יעברו לבית משפחתו של האח ראובן בהורודישץ. בטבח שנערך ביהודי המקום נרצח יעקב-שלמה. חווה ולאה הצליחו לברוח עם ראובן ושבו למשפחה בסטולפצה
        בשנת 1942 רוכזו יהודי סטולפצה בגטו. ביולי 1942 פרצו ליטאים שיכורים לבית המשפחה ורצחו את אבי המשפחה זאב. האחים משה וראובן נלקחו עם צעירי המקום האחרים לעבודות כפייה במינסק ונרצחו שם
        בספטמבר 1942 חוסל הגטו. באקציה הגדולה שנערכה בשבוע של יום כיפור תש"ג, הובלו יהודי המקום ליער הסמוך, בו נורו למוות. בין המובלים אל מותם היו האם ברכה, בנותיה חווה ולאה ונכדתה מרים - בתם של משה ורבקה. בלילה הבחינה חווה בקבוצת גברים שהתכוננה לברוח מהמקום והצטרפה אליהם. יחד אתם חברה ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות בלארוס, בפיקודו של שלום חולבסקי.
        האח עזריאל ניצל מגורלם של בני העיירה כיוון שעבד מחוץ לגטו, אך אשתו ובנו בן הארבע היו בין הנרצחים באקציה הגדולה. עזריאל הוסתר על ידי יאנק, חבר פולני שעבד איתו. יאנק ואמו, שבביתם הסתתר עזריאל עד השחרור ביוני 1944, הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
        לאחר השחרור הגיע עזריאל לסטולפצה, שם פגש את חווה אחותו שחזרה מהיער.

        ב-28 באוגוסט 1944 כתב עזריאל לאחיו יצחק ונח בארץ:

        יקירי ואהובי יצחק, מניה, נח ויגאל-קע,
        אחרי בערך ארבע שנים שלא שמענו מכם ואתם מאיתנו, יש לי עכשיו לראשונה אפשרות מצערת לכתוב לכם, יקירי ואהובי.
        אחרי הרבה תלאות וצרות ואחרי קשיים ואסונות (זוועות?) שמעולם לא אירעו בתולדות האנושות, אני היום כותב לכם, יקירי, מכתב. ניהלתי עם עצמי מלחמה פנימית מה לכתוב לכם. החלטתי לכתוב לכם את האמת תהיה מרה ונוראה ככל שתהיה.  אני מתאר לעצמי ששמעתם וקראתם על כל מה שנגזר עלינו לעבור. כל מה ששמעתם הוא רק אפס קצהו ממה שאירע לנו. אני לא במצב שמאפשר לי לכתוב עכשיו את כל הפרטים, אולי במכתב הבא.
        ממשפחתנו היפה, הטובה נותרנו רק אני אחיכם עזריאל ואחותנו היקרה חוה. זה מאוד מצער אבל זו עובדה. משלושת אלפי היהודים של סטולפצה נותרו רק כמאה נפשות. יש משפחות שלא נותר מהן כל זכר. תארו לעצמכם יקירי שמכל משפחת טוניקים הגדולה מסטולפצה רק אני וחול'ה נותרנו. בקשר לאחינו פסח יש לי עדיין ספק. הוא נפל לידי הגרמנים והוא היה אצלם מתורגמן. ביוני 1942 עדיין שמענו ממנו.
        יקירי ואהובי אני מבקש שתענו לי מיד. אני כותב לכם לכתובת הישנה של מניה שאני זוכר מפעם. אני נמצא עכשיו כמה ימים במוסקבה. אני אשלח לכם גם טלגרמה. עלי ועל חוה אני כותב לכם עכשיו בקיצור. חוה היתה שנתיים פרטיזנית. אני לא ידעתי על אודותיה במשך כשנתיים. גם אני עברתי טרגדיה קשה. ניסיתי להציל את אהובי ויקירי, אך הדבר לא עלה בידי. חוה נמלטה ביום של הפוגרום עם קבוצה אחרת והקשר בינינו נותק. לאחר השחרור בזכות הצבא האדום מצאתי אותה. שנינו הגענו לסטולפצה.
        מסטולפצה לא נותר  זכר, לא מהאנשים ולא מהבתים. יש לנו עכשיו רק מטרה אחת - לנקום. דבר אחר לא מעניין אותנו. החיים שלנו נשברו לתמיד. ובכלל כבר איננו בכלל אנשים נורמליים. בלתי אפשרי להיות בן אדם אחרי כל כך הרבה אסונות. אני מבקש מכם, יקירי, דבר אחד, תתחזקו, אל תישברו. אתם כל תקוותנו ו... חוץ מכם אין לנו אף אחד.
        כתבו לנו על עצמכם, היכן אתם נמצאים עכשיו ואיך הסתדרתם. אני מקווה שבמכתב השני אכתוב לכם ביתר פירוט. מניה היקרה, אני בטוח שאת רוצה לשמוע על יקיריך ויקירנו האהובים וה... אני שוב התלבטתי והחלטתי לכתוב את האמת. איש מהם לא נותר בחיים. תתחזקו יקירי. אני מתאר לעצמי איזה זעזוע יגרום לכם מכתבי. אבל מצבנו רע יותר חווינו זאת על בשרנו וראינו הכול בעיננו. [...] אני לא במצב רוח לכתוב לכם היום יותר.
         
        היו בריאים וחזקים וזכרו אותנו.
         
        אחיכם עזריאל
        מכתב שלחו לנו לכתובתי בסטולפצה.
        דרישת שלום חמה לכם מחוה'לה היא נמצאת בסטולפצה, ובעוד כמה ימים אני חוזר אליה.

        משפחת טוניק 1930

        חוה עלתה לארץ בשנת 1946, ושנה לאחר מכן עלה עזריאל. שניהם הקימו בארץ משפחות


        למכתבים נוספים של משפחת טוניקhttp://www.yadvashem.org/yv/he/about/collecting_fragments/tonik.asp:  

        יצחק טוניק שימש כמבקר המדינה בין השנים 1982-1987

        • 6
          נושאים - יחידות־הוראה
          6

          פסי פריד:

          פאולה (פסי) פריד נולדה במונקץ' ב-1926, שניה מבין חמישה ילדים. עם פלישת הגרמנים, גורשה המשפחה לגטו בעיר ולאחר כחודש גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ. כל בני המשפחה נרצחו מלבד פסי שנשלחה לעבוד "בקומנדו קנדה"* במיון בגדים. באחד הימים ניגש אליה אסיר שעבד במיון חפצים ובידו מעטפה עם שבעה תצלומים של פסי ובני משפחתה, תצלומים שכנראה הביאה איתה ונלקחו ממנה בסלקציה. לאסירים באושוויץ אסור היה להחזיק חפצים אישיים בכלל, למעט המעט האוכל שהיה ברשותם. פסי עטפה את התצלומים בפיסת צלופן עליה מרחה מרגרינה ואותה הטמינה  בין שתי פרוסות לחם. כך שמרה על הצילומים גם במחנות האחרים אליהם הועברה, עד השחרור.

          פסי נותרה לבד כאשר כל בני משפחתה נרצחו. אחיותיה אתי וציפי נרצחו באושוויץ יחד עם הוריהם. "שני אחיי, משה ואלי נשלחו לעבודת כפייה ובמהלך הזמן נרצחו. ... היו לי גם בני דודים זוג תאומים שם, הם נלקחו לניסויים רפואיים על ידי מנגלה. תמיד ניסיתי לזרוק להם משהו לאכול כדי שיחזיקו מעמד, אבל גם הם נרצחו.

          בסיומה של המלחמה חזרה פסי לביתה, שם פגשה פעילים מ'ההגנה'. הם נתנו לי מדים ואימנו אותי. ב1949 הגעתי לארץ, הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות ועבדתי כאחות בבית החולים תל השומר.

          פסי נישאה ב1953 לניצול השואה מרדכי פריד. נולדו להם שלוש בנות .

          בתצלום הקרוע מופיעים אחיה הצעירים של פסי, משה-אהרון, ציפי ואתי - מחוץ לביתם במונקץ' ב-1941. שלושתם נרצחו. כשנשאלה פסי מדוע התצלום קרוע, ענתה שבחלקו השני הופיעו שכניה. כשעלתה ארצה מצאה את שכניה בפתח תקווה ורצתה לתת להם את החלק מהתמונה שבה הופיעו.

          על מציאת התצלומים העידה פסי : "כל כך שמחתי למצוא את התמונות, שמרתי עליהם במשך כל הזמן, בתוך כריך. היה לי גם שרשרת עם מגן דוד שהייתי שמה בפה כדי שהגרמנים לא ימצאו אותה, אבל אותה איבדתי.

          ·קומנדו קנדה היו קבוצת האסירים שעבדו במיון חפציהם של הקרבנות באושוויץ. היא נקראה כך כשם אירוני 'קנדה' על שם המדינה הקנדית שהיתה בעיני האסירים סמל לעושר ולכל טוב. 

        • 7
          נושאים - יחידות־הוראה
          7

          משפחה ביצירה

          יצירות האמנות שלפניכן מעלות פנים נוספות לסיפור המשפחה. אמנות, על כליה הייחודים מאפשרת לגעת ברבדים שלא תמיד קל לתאר במילים של עדות וזיכרונות או על גבי דפי היומן. הזיכרון, שעוסק הרבה במקומה של המשפחה היהודית בשואה, סוביקטיבי מבסיסו. כמו כן הזיכרון הוא דבר רגשי, אינטואטיבי שלא תמיד ניתן להבין ממה כל דבר מורכב. מדוע זוכרים דבר מסוים ולא אחר ובאיזה אופן זיכרונות משפיעים על התודעה שנים אחרי.

          גרדה אילן נולדה בוינה בשנת 1927 למשפחת ברו. בינואר 1939 נשלחה יחד עם אחותה ב"קינדר טרנספורט" לאנגליה. אביה נרצח בבוכנוולד בשנת 1939. האם נחמה הצליחה להמלט מאירופה ועלתה לארץ ישראל באוניית "פטריה", האונייה טובעה במפרץ חיפה והאם נפצעה קשה. רק בשנת 1945 הצליחה גרדה להגיע לארץ ישראל ולחבור לאמה.

          בציור שלפנינו עולות הדמויות המטושטשות של דודתה ברוניה ובת הדודה סוזי. זיכרון תווי הפנים הולך ומטשטש. הקשר מצד אחד שמעודד את היצירה דווקא להתעסק בבני המשפחה ומאידך הזמן שעבר והזיכרונות הדהויים שמתמזגים עם הרקע שגם הוא דהוי.

          ביצירתה של מרים בריסק הטשטוש קורה לאחר המלחמה. סדרת התמונות התחתונה חדות ובהירות. הדמויות העולות מהן ברורות לעין, הסצנות שגרתיות, טיול של אם ובת, חיבוק, מפגש משפחתי ועוד. זהו הסרט הצילום התחתון, העולם ה"רגיל" שהיה לפני המלחמה.  בתמונה העליונה הגדולה עולות הדמויות של האמנית ואמה. ככל הנראה הצילום נעשה לאחר המלחמה ודווקא שם הדמויות מטושטשות, בכוונה מלאה מוסרת לנו האמנית את הפורטרט העצמי שלה כילדה עם זהות שאינה ברורה, זאת לאחר השנים המטלטלות של השואה.

          מרים בריסק נולדה בשנת 1935 בוורשה למשפחת מיאסניק. ב1939 ברחה המשפחה לעיר לידה וב-1941 גורשה לגטו. אביה של מרים היה רופא מנתח והודות למקצועו ניצלה המשפחה מגירושים ורצח. מרים הוברחה למשחה נוצרית וחיה בזהות בדויה כמה חודשים. לאחר מכן הוחזרה לגטו. בדצמבר 1942, בסיועם של פרטיזנים, ברחה המשפחה ליער, שם ניתח אביה פרטיזנים רוסים. עם תום המלחמה נדדה המשפחה בין מדינות אירופה, ובעזרת חיילי הבריגדה הגיעו למחנה עקורים. ב1947 הגרו לארה"ב. מרים בריסק סיימה לימודי דוקטורט במדעי החיים וכיהנה בפרופסורית בתחום זה באוניברסיטת טקסס.  

        • 8
          נושאים - יחידות־הוראה
          8

          http://db.yadvashem.org/names/nameDetails.html?itemId=1816061&language=iw#!prettyPhoto

          http://db.yadvashem.org/names/nameDetails.html?itemId=1869074&language=iw

        • 9
          נושאים - יחידות־הוראה
          9
        • 10
          נושאים - יחידות־הוראה
          10